זכויות נחקר בחקירה צבאית

נוסח האזהרה שבסעיף 267(א) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 אומר במפורש שאין הנחקר חייב לומר דבר אם אין רצונו בכך, ואולם כל מה שיאמר יירשם ויוכל לשמש ראיה במשפטו. האזהרה נמסרת לפני גביית האמרה, והיא חלק מהותי מההליך ולא נוסח טכני.

סעיף 267(ב) לחוק השיפוט הצבאי מוסיף לעצור את ההודעה שלפיה הוא רשאי להשמיע דברים לעניין מעצרו. זו תוספת נפרדת מהאזהרה לעניין העבירה עצמה, והיא נוגעת לשאלת המעצר ולא לשאלת האשמה. סעיף 238 מוסיף מסלול ערר לפרקליט צבאי ובקשה לעיון חוזר.

סעיף 256(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע שהנחקר רשאי לסרב לדרישה ליטול ממנו ראיות, טביעות אצבע או צילום, אם יש בדבר כדי להפלילו. החוק מנסח את הזכות באופן מפורש, אך תחולתה על דרישה קונקרטית נבחנת לפי נסיבות המקרה.

הסנגוריה הצבאית מעניקה ייעוץ בלא תשלום כבר בשלב החקירה במצ"ח ובמשטרה. סעיף 316(ב) לחוק השיפוט הצבאי מוסיף כי חייל העצור בשלב הבדיקה או החקירה לפי סעיף 251 ייוצג רק בידי סנגור צבאי או בידי עורכת דין או עורך דין בעלי אישור בלתי מסויג לפי סעיף 318.

סעיף 539א(ב)(1) לחוק השיפוט הצבאי קובע שחומר תחקיר לא יתקבל כראיה, למעט במשפט על מסירת ידיעה כוזבת או על העלמת פרט חשוב בתחקיר. סעיף 539א(ב)(2) מגדיר את החומר כחסוי, וסעיף 539א(ב)(3) אוסר למסרו לגוף חוקר, ובכלל זה קצין בודק, מצ"ח ושופט חוקר.

סעיף 251 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 מתנה העמדה לדין בבית דין צבאי בקיומו של אחד משני מסלולי הבירור. סעיף 252 מגדיר מי כשיר לשמש קצין בודק: קצין שיפוט בכיר שקיבל את התלונה, קצין שמונה לכך בכתב, או שוטר צבאי שהפצ"ר הסמיכו בכתב. סעיפים 276 ו-277 מסדירים את סיום הבדיקה ואת העברת החומר.

זכות עיון מפורשת קבועה בסעיף 159 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 לגבי הדין המשמעתי, ולפיה עומדת לנאשם זכות לעיין בעדויות שבכתב ולשמוע את הקראת התלונה. בשלב החקירה החוק אינו קובע הוראה מקבילה, והזכויות המפורשות הן האזהרה שבסעיף 267(א) והסירוב לנטילת ראיות שבסעיף 256(ב). היקף הגילוי נבחן לפי שלב ההליך.